ראיון עם אלה- אמא מניקה שהתמודדה עם D-MER

לפני שנתיים נפגשתי עם אלה לצורך יעוץ ועזרה בבעיות ראשוניות בהנקה. אחרי חודשיים אלה יצרה איתי שוב קשר ושיתפה אותי בנושא שממעטים לדבר עליו, הוא לא מוכר ויכול להיות מאוד מבהיל עבור נשים מניקות. אלה התמודדה עם D-MER ועכשיו היא הסכימה להיחשף ולהתראיין, בעיקר כדי להעלות את המודעות לתופעה שלא מדברים עליה. תודה לך אלה על השיתוף מהלב, מקווה שהחשיפה תסייע לעוד נשים מניקות.

לקריאה נוספת על D-MER, מוזמנת לקרוא בפוסט שבבלוג שלי: "עצב בהנקה".

הי אלה, תודה שהסכמת להיפגש איתי לראיון ולספר את הסיפור שלך. רוצה לספר קצת על עצמך?

כן, בשמחה, אני אלה מדינה, אני אמא ל- 3, מנצחת מקהלות וזמרת והייתי בת 35 בזמן שהנקתי את הבת הקטנה שלי.

אז אנחנו נפגשנו לפני שנתיים לאחר הלידה השלישית שלך ליעוץ בגלל קשיים בהנקה, ואחרי חודשיים כשההנקה כבר הסתדרה, דיברנו שוב בגלל בעיה חדשה בהנקה. אשמח אם תוכלי להרחיב על זה.

כל ההנקות של הילדים שלי היו קשות מבחינה פיזית- ובדר"כ היו מלוות בהתחלה בפצעים ודלקות במשך חודשיים. הפעם בגיל חודשיים ההנקה הסתדרה וכבר לא היו כאבים ואז התחילה תופעה שלא הכרתי.

התמודדתי עם תופעה מתעתעת שנקראת D-MER, זו תופעה שמורגשת בהיבט הפיזי ונפשי ובגלל זה היא מאוד מבלבלת. בעצם מרגע החיבור לשד, תוך שניות וברמה מיידית, הייתי מרגישה כאילו מישהו הוריד מעלי את האור, כאילו מישהו כיבה אותי בבת אחת, כמו מסך שנופל מעלי. התחושות שמשתלטות הן תחושות של ריקנות מוחלטת, אפסיות, אני מחפשת מילים מספיק קשות להשתמש בהן ואין מספיק מילים כדי לתאר. דכאון מיד קופץ לראש, דכאון עמוק. מבחינה פיזית מרגישים בחילה.

זה כמו בדהירה מטה ברכת הרים כשהבטן מתכווצת, אבל ברכבת הרים האדרנלין חיובי. פה הבטן מכווצת הרבה זמן וקשה לנשום. הייתי צריכה להזכיר לעצמי לנשום. כל פעם הייתי מוצפת דמעות בעיניים ועם תחושות קשות. לקחת לי זמן למפות את פרק הזמן של כל סשן כזה, והערכתי שהוא נמשך בין 5-15 דקות, זה המון זמן. היה לזה אפקט דועך- בהתחלה זה עוצמתי וקשה פיזית ורגשית וככל שהדקות חולפות זה משתחרר.

לפני שהבנתי שנופלים לתהום עמוקה ומפחידה, גם כשהתחושות חלפו תמיד נשארתי עם מה שהיה שם- מה קורה לי ולמה אני מרגישה ככה. התחושה היתה טריגר להרבה דברים רעים שקרו לי בעבר שלא קשורים לבת שלי ולא קשורים למה שקורה לי באותו הרגע בחיים בכלל. כשאת מרגישה את התחושה הכי רעה שאי פעם הרגשת בחיים שלך, זה מציף הרבה דברים רעים שעברת וזה מאריך את המשך של התחושות.

אלה זה נשמע פשוט נורא ובלתי נתפס. את אמרת משהו שחשוב לי להרחיב רגע ולהסביר בהזדמנות הזו שטראומות עבר הן לא טריגר ל D-MER. כלומר, נשים חושבות שהן מתמודדות עם התופעה בגלל טראומות בעברן, אבל התופעה הזו שנשים מתמודדות איתה היא תופעה פיזיולוגית ולא פסיכולוגית.

אגב, איך זה עבורך עכשיו לדבר על זה? מה את מרגישה עכשיו?

אני מאוד שמחה שאני אחרי זה. אני שמחה שזה לא חלק מחוויית החיים שלי וחוויית היום יום שלי. אני מניקה ותיקה, 5 שנים הייתי בעולם ההנקה ותמיד מפליא אותי כמה אני ממשיכה לגלות על הנקה. גם על דברים נפלאים וחיוביים וגם על תופעות פחות נעימות וחיוביות.

"כיבו את האור ואת בואקום עם נטיות אובדניות.

תחושה שאין בשביל מה לחיות"

את עדיין מניקה?

לא, יהלי גמלה את עצמה בגיל שנה+3, הכי מוקדם מכל הילדים שלי. עברתי איתה הרבה דברים. בגיל 3.5 חודשים היא עברה ניתוח מאוד קשה, ובהמשך היא גם לא הסכימה לקחת בקבוק.

וכמה זמן חווית את ה D-MER?

מגיל חודשיים עד 4.5 חודשים ואני יודעת שיש נשים שאצלן זה נמשך יותר זמן. אם מראש היה אפשר לדעת כמה זמן זה צפוי להימשך, היה יותר קל להתמודד, אבל כשלא יודעים חושבים שככה זה יהיה כל הזמן. זה מייאש ומבעית.

אז מה באמת החזיק אותך?

היו לי הרבה מחשבות להפסיק להניק. התלבטתי בין התועלת הבריאותית והרגשית מול המשמעויות עבורי. הרגשתי שזה משפיע עלי לרעה עלי, על חוויית היומיום, על התפקוד שלי, ושאר היבטי החיים. יש לי עוד ילדים, אני לא יכולה ליפול לכזו תהום רגשית 10-12 פעמים ביום, ובגיל חודשיים מניקים המון פעמים. כל פעם לכי תטפסי מהתהום הזו חזרה למעלה. זה קשה.

את יודעת שחווית משהו מאוד קיצוני? בדר"כ מדובר בתחושות שנמשכות בין שניות בודדות ל 1-2 דקות. לא שמעתי על מצב כ"כ קיצוני

אחרי שכבר הבנתי מה זה, יכול להיות שזה היה קצר, אבל ככה זה הרגיש. ה D-MER עבר, אבל רגשית הייתי עדיין שם. היה לוקח המון זמן להתאושש מכל אפיזודה.

איך הבנת שלדבר הזה יש שם?

חשדתי בדכאון אחרי לידה כי התופעות מתאימות לאחרי לידה. אבל התחושות הפיזיות היו כ"כ מובהקות סביב החיבור לשד, והרגשתי שזה לא הגיוני. שככה דכאון לא עובד. חיפשתי בגוגל על עצב בהנקה ובעברית לא היה כלום. באנגלית מצאתי וקראתי וזה היה "וואוו", כל הנורות נדלקו. קראתי ואמרתי לעצמי "זה מה שיש לי. אחד לאחד".

היתה הקלה ברגע הזה?

הקלה מאוד גדולה. כבר חשבתי ללכת לרופא, להגיד שיש לי דכאון אחרי לידה ושיביא לי כדורים. כששיתפתי כמה אנשים שקרובים אלי בנוגע לתחושות האלה, זה גם החשד שעלה. כנראה שרופא משפחה לא היה מאבחן את זה ומחליט שאכן מדובר בדיכאון אחרי לידה ונותן לי מרשם.

אני שמחה שזה נחסך ממני. ברגע שהבנתי מה זה, ירדו ממני הרבה תחושות של אשמה של איך אני מרגישה תחושות כאלה קשות כשאני מאכילה את הבת שלי כשאני רק מקרבת אותה אלי. מהרגע שהבנתי מה זה, עדיין הרגשתי אותו הדבר, אבל כבר היו לי כלים להתמודדות. זו הפכה להיות מלחמה של התודעה שלי מול הדבר הפיזיולוגי שקורה לי בגוף. כשהרגשתי תחושות קשות שגרמו גם לטריגרים רגשיים של דברים קשים, הייתי אומרת לעצמי כמו מנטרה: "זו לא ההרגשה האמיתית שלך. יש לך עכשיו צניחה בהורמון הדופמין, עוד מעט הוא יעלה. את לא באמת עצובה, לא קרה לך דבר נורא, את בסדר, תנשמי, עוד מעט זה יעבור". זה מה שהייתי עושה וזה עזר באיזשהו מקום. זה נתן לי אור בקצה מנהרה והפוקוס היה על משהו מאוד ספציפי שעוזר לא ליפול רגשית לתהום הזאת. ההתאוששות שלי הייתה הרבה יותר מהירה, כשכבר הבנתי.

אני מתרגשת מהחוכמה והרגישות שלך והידיעה איך להתמודד עם זה ולהמשיך להניק למרות הכל. איך הסביבה הגיבה לתחושות האלה שחווית? הנקה בחוץ, מול משפחה, תמיכה של בן הזוג?

זה גרם לי להסתגר, פחות לצאת, גם כשכבר ידעתי מה עובר עלי. התגובה הפיזיולוגית כ"כ חזקה, הדמעות בעיניים, התחושה של ייאוש מוחלט- יש משהו מביך להרגיש ככה אם יש לידך אנשים, אז השתדלתי כמה שפחות למצוא את עצמי בסיטואציות שאני צריכה להניק ליד אנשים.

המבוכה היא מהסביבה או להודות שאני מתמודדת עם זה?

קשה להסביר את זה, זה לא דלקת בשד. זה אומר להתחיל להסביר משהו שאף אחד לא מכיר. לא היה לי כוח להיכנס לזה, העדפתי ללכת לחדר אחר. בעלי מאוד מודע לזה, הוא איש צבא ולא נמצא הרבה, אבל כשכן היה בבית הוא היה יושב לידי, מלטף לי את הראש ומביא לי כוס מים.

איך מתמודדים עם זה כשהילדים בבית?

הילדים פחות שמו לב, בהתחלה כשכל הנקה כאבה זה היה מושך את תשומת הלב שלהם. אבל אם אני יושבת עם עצמי ומרגישה את התהום הזאת, פחות מרגישים את זה, אלא אם בוחנים את המבט שלי בעיניים. הילדים פחות שמו לב לזה.

אני הייתי בטוחה שהילדים יכולים להוות סוג של הסחת דעת

הם לא היוו הסחת דעת. כשלא הכנתי מראש את מי שמולי למה שצפוי לקרות, והתחושה הייתה כ"כ חזקה ומשתלטת הייתי הופכת להיות חרשת, לא מקשיבה למה שמי שמולי אומר לי מרוב שזה מציף, אני לא מצליחה להתרכז ולשמוע. היו כמה רגעים מוזרים כאלה שאמרו לי "את איתי? את מקשיבה?" ואני בכלל לא שם, אני בכלל לא שומעת מה הוא או היא אומרים לי ומה קורה עד שזה לא קצת משתחרר ואני מצליחה שוב לנשום.

אז אם הייתי יושבת עכשיו לידך באותו הרגע, איך היית מכינה אותי לזה?

הייתי אומרת לך שיש לי תופעת שנקראת D-MER שזו ירידה של הורמון הדופמין בהנקה וכשאני אתחיל להניק אני אצטרך כמה דקות של שקט כי זה מעלה תחושות מאוד קשות. אני צריכה קצת את המרחב לעצמי, לא לקחת את זה אישית ואחרי זה אני אחזור להיות איתך. אני לא רוצה שמי שמולי ירגיש לא נעים.

היו קולות מהסביבה שאמרו "למה את צריכה את כל זה? תפסיקי להניק"

כן, היו קולות כאלה. יש בסביבה שלי לא מעט מניקות. מי שהיא באג'נדה שלי והנקה היא חלק בלתי נפרד מאיך שהיא תופסת את האמהות הראשונית שלה, תמכה וניסתה לחשוב איתי ביחד. לשמחתי יש לי הרבה חברות כאלה. אלו שההנקה היא לא האג'נדה או אני מאמין שלהן אמרו לי הרבה "אמא טובה היא אמא שטוב לה", "אל תעשי את זה לעצמך". בסה"כ זה משפט נכון, אבל בשם המשפט הזה אנחנו משתמשים בשביל להצדיק שלל דברים שלאמהות האישית שלי זה לא מתאים ופחות נכון. לפעמים זה בסדר שלאמא יהיה קצת פחות טוב כדי שיהיה יותר טוב לילד. זה גבול שצריך לשמור עליו, גם לא צריך לוותר על עצמך לגמרי, כשאין לך כוח גם אין לך מה לתת לאחרים, אבל זה משהו שהיה לי כ"כ חשוב, במיוחד כיוון שידעתי שהיא הולכת לעבור את הניתוח שגם ישפיע מאוד על התזונה שלה אחרי.

הכרת אמהות שחוו את זה?

חיפשתי בפייסבוק ולא מצאתי. באינסטגרם יש נשים מהעולם שמדברות על זה. השיתוף שלי בפוסט בפייסבוק עורר הרבה אמהות שאמרו שהן חוו משהו דומה.

את חושבת שהיה קשר לניתוח? כמה הוא השפיע על זה?

שאלה טובה, גם שאלתי את עצמי, כי מדובר בניתוח לא פשוט. כיוון שהבת האמצעית שלי כבר עברה אותו, ידעתי לקראת מה אני הולכת, כמה זה קשה ואני יודעת מה היא תעבור, ומה אנחנו נעבור. לא מספיק חקרתי עד הסוף ולא יודעת אם יש קשר לסטרס אבל נשמע לי הגיוני שיש קשר.

אנחנו עדיין לא מספיק יודעות ועדיין חוקרים את זה, לפעמים זה פשוט עניין פיזיולוגי. איך אפשר ליהנות מההנקה במצב כזה, אם בכלל?

הלוואי שהייתה לי תשובה אופטימית, אבל במצב כזה אני חושבת שזה מאוד קשה להנות מההנקה, אני חושבת שאפשר להאמין בדרך, אפשר להאמין שאח"כ יהיה טוב ותהני, וזה באמת מה שהיה. כשה D-MER נגמר הייתה לי הנקה נהדרת וחיבור נהדר. אבל בתקופה ההיא אני הרגשתי שאפשר רק לשרוד את זה ואפשר להתנחם שאת עושה משהו טוב וחיובי עבור הילדה או הילד שלך. להנות לא הצלחתי להנות.

איך מניקים בלילה? זה נשמע הכי קשה

אוי (עם אנחה גדולה), את מחזירה אותי אחורה לתקופה שהרבה זמן לא חשבתי עליה. אם בעלי היה בבית הייתי מעירה אותו כדי שיהיה איתי בזה, אבל הוא איש צבא ולא הרבה בבית. אני לא יודעת אם זה יותר קשה כי אני עוברת את זה בלילה בפרטיות, יש יכולת להתרכז ללא הנוכחות של הילדים. בהתחלה היה מאוד קשה לפני שהבנתי מה זה וזה היה מציף לי כ"כ הרבה חוויות טראומטיות ודברים מהחיים שלי, שאח"כ לשכב ולשחזר את זה ולחשוב על זה ולהרגיש את זה, זה כמו פצע מדמם שאתה מקלף אותו שוב ושוב ושוב, זה לא רצוני אפילו. אחרי שהבנתי מה זה והייתי אומרת לעצמי שזה לא קשור למה שעברתי, יכולתי להזכיר לעצמי במנטרה שזה עובר, כמו שעוברים צירים בלידה, רק שזה פצע בעיקר רגשי. רובנו מכירים את הפצעים הפיזיולוגים שקשורים להנקה, של דלקות ופצעים בפטמות. את הפצע הרגשי של הנקה אני לא הכרתי.

האם זה גרם לך לרצות לגעת בנושאים נפשיים מהעבר?

כן, הרגשתי שאין לי ברירה כי זה שם וצף, זה דברים שאם זה היה תלוי בי לא הייתי רוצה להציף אותם, בטח לא כאמא טרייה שמוצפת הורמונים. מצד שני הדברים שצפו לא היו באמת נעולים, אני יכולה לשתף שהתמודדתי עם טראומה מינית בתור ילדה, זה לא משהו שלא קיים בחיים שלי או בתודעה שלי בדרך זו או אחרת, זה פשוט הציף את זה בעוצמה כ"כ כואבת שלא הכרתי המון שנים.

בדיוק לזה התכוונתי, לפעמים התחושות שעלו בטראומות עבר הן בדיוק אותן תחושות שנחוות ב D-MER, אז תודה על השיתוף. מה תמך בך? מה את ממליצה לנשים שמתמודדות עם אותה תופעה?

כשהבנתי מה זה חשבתי שאני לא לגמרי מבינה את זה ובטח יש משהו שיכול לעזור. הבנתי שיש כדורים פסיכיאטריים שכן יכולים לעזור לנפילה של דופמין, מצד שני זה משהו שמאוד הרתיע אותי, לא רציתי להתחיל לקחת כדורים, אז הלכתי על כיוון טבעי ונפגשתי עם נטורופטית שהיא גם מטפלת רגשית. נפגשנו מספר פעמים והיא רקחה לי קפסולות והרגשתי שזה עשה שיפור, אולי זה פלצבו אבל העיקר שיש הקלה. ברמה האישית עזר לי לדבר על הקשיים שלי, זה מנקה אותי ועוזר לי, עצם השיתוף והדיבור, לא רק איתה, עזר לי.

האם עצם השיתוף הקל קצת על עוצמת הכאב?

זה קצת עמעם את העוצמה וקיצר את המשך.

יש אנשים שמספרים שהטראומה הביאה איתה צמיחה, האם הדבר הזה הביא אתו משהו טוב?

יש דברים שאנחנו מתגברים עליהם ואומרים לעצמנו "הנה משהו שעברתי אותו והתגברתי עליו". אני תופסת את עצמי כבן אדם שיודע להתמודד, וזה מאוד סייע לי, אמרתי שזה לא ישבור אותי, אני יותר חזקה מזה. אני לא מייחלת את זה לאף אחד, אפשר להיות חזקה ונהדרת בלי זה. זה גרם לי להעריך עוד יותר את ההנקה, את השלווה שיכולה לקרות בהנקה.

אגב, זה תמיד הפתיע אותי שהיה הבדל מאוד גדול אם אני מניקה אותה או מנסה לשאוב, זה בכלל לא אותו הדבר. בשאיבה היו תחושות הרבה פחות עוצמתיות, זה ברכה אבל גם סכנה כי אני עלולה להתפתות לשאוב ולתת בקבוק ואמנע מעצמי ליפול לתהום הזו, ויש לזה השלכות לא טובות על ההנקה בעתיד- ליצור העדפת בקבוק ולפגוע בכמויות של החלב.

זה מדהים בעיני, הייתה לך יכולת לספק לבת שלך חלב אם מבלי לסבול את כל הטירוף הזה, ועדיין העדפת להתמודד עם הקושי והסבל ולהמשיך להניק.

אני חושבת שהניתוח היה תמריץ גדול מבחינתי. הרגשתי שהיא קיבלה מספיק צרות ויש אתגר לפניה, אז אם אני יכולה לחסוך ממנה כדי שתהיה יותר חזקה ויותר בריאה אז אני מעדיפה.

אז לכל תקופת הניתוח רק שאבת כי אסור היה לתת לה הזנה. הכרת את היכולת לא לסבול, מאיפה מוצאים אומץ לחזור להניק?

בעיקר פחדתי שהיא לא תחזור לינוק, 8 ימים זה הרבה זמן בגיל 3 חודשים והיא חזרה ולא הסכימה לקבל בקבוק. כ"כ רציתי שתחזור לינוק.

אחד הדברים הקשים הם לא רק מה קורה בזמן ההנקה אלא הידיעה שתכף אצטרך להניק ועוד מעט יהיה לי רע, עוד מעט יהיה לי נורא ואני ארגיש כאב. זה קצת כמו הפחד מכאב, כשאת יודעת שהולכים להכאיב לך. הידיעה שתכף אני אחבר אותה ומאישה חיונית ונעימה בבת אחת זה יזרוק אותי לתהום, קשה להביא את עצמך לזה.

הפחד הזה יכול לשמור עלינו מהסבל. זה ממש להסכים לכאב. יש משהו שהיית רוצה להגיד או להציע לאמהות אחרות, או כל דבר אחר?

אני רוצה לשלוח להן חיבוק חזק, זו תקופה מאוד לא פשוטה שמפגישה אותך עם הקצוות שלך, תחושה קשה ומבודדת. אני מאחלת שתחזיק מעמד, זה עובר בסוף, כל אחת והקצב שלה, לא לקבל את זה כגזרה משמיים, לחפש דברים שיכולים לעזור: קפסולות, דיקור, משהו קונבנציונלי. מי שעושה את זה שתדע שהיא עושה דבר מופלא בשביל הילד שלה. הלוואי ויעבור מהר.

נשארתי עם המילה מבודדת

זו תחושה מאוד מבודדת. גם אם הייתי בחדר מלא אנשים ומשפחה, ברגע שאני מחברת אותה זה כמו ואקום, כיבו את האור ואת בואקום עם נטיות אובדניות. תחושה שאין בשביל מה לחיות.

אני לא יכולה לדמיין את עצמי חווה את זה אפילו פעם אחת

אני מדברת על זה היום, אני יכולה להגיד את המילים כי אני זוכרת, אבל אני לא מצליחה להרגיש את זה עכשיו. זה כמו להגיד שהיה כואב בלידה אבל אני לא מרגישה את זה.

איך הגוף שלך מגיב עכשיו כשאת רק נזכרת בזה? מה החוויה הגופנית?

אני מרגישה כיווץ בבטן, ואני פוסעת הלוך ושוב בבית כדי לשחרר את זה.

ומה שלומך עכשיו לקראת סיום כשנתת מעצמך בנדיבות?

תקופה מוזרה, משוגעת ולא פשוטה אבל הילדים בטוב ואני בטוב ויהלי ילדה שובבה, מקסימה ומאושרת.

שתינו מתנערות קצת ולוקחות כמה נשימות, אני מודה לה ואנחנו נפרדות.

אל תשארי עם זה לבד, לעזרה ותמיכה בהנקה מוזמנת ליצור איתי קשר בטלפון 052-3501450

לקריאה נוספת על D-MER, מוזמנת לקרוא בפוסט שבבלוג שלי: "עצב בהנקה".